פסק-דין בתיק ת"א 1518-05

פתח דבר

1.         התובעת (להלן: " גם דנקנר") והנתבעת 1 (להלן: " גם המושב") החזיקו במשותף במניות חברת קניון דרורים בע"מ (להלן: " החברה") - מחצית כל אחד. תקנון ההתאגדות של החברה מקנה זכות סירוב ראשונה לכל אחד מהשותפים בחברה לרכישת מניותיו של האחר - בתנאים זהים לאלה המוצעים על ידי רוכש בתום לב ובתמורה, במקרה שבו אחד הצדדים מבקש למכור את מניותיו לצד שלישי (להלן: " זכות הסירוב"). 

וכך מורה סעיף 32 לתקנון, לענייננו:

32.(א) כל העברת מניות בחברה תהיה כפופה לזכות סירוב ראשונה כך שבעל מניות (להלן: 'המציע') לא יעביר ממניותיו בחברה אלא אם יציען תחילה לרכישה ליתר בעלי המניות בחברה (להלן: 'הניצעים') באופן יחסי על פי שיעור החזקותיהם ובהתאם לתנאים זהים המוצעים על ידי רוכש בתמורה ובתום לב.

     (ב) המציע יתן לניצעים הודעה בכתב על רצונו להעביר מניות שבאחזקתו (להלן: 'הודעת המכירה'). הודעת המכירה תציין את הסכום שהמציע קובעו כמחיר המניות (להלן: 'מחיר הקניה')". (תקנון החברה צורף כנספח ב לתצהיר אוזן, לעיל ולהלן: " התקנון").

            התובעת ביקשה לממש את זכות הסירוב הנתונה לה משביקש המושב למכור את מניותיו. במסגרת תובענה זו מבקשת התובעת להתחקות אחר הסכום האמיתי שעליו הוסכם בין המושב לצד שלישי בתמורה למניותיו של המושב - הוא הסכום שכנגד תשלומו קמה זכותה של התובעת לקבל את מניותיו בחברה בהעברה לידיה. הדיון מעורר שאלות הנוגעות למהותה ותכליתה של זכות סירוב ראשונה ולאופן מימושה.

הצדדים לתובענה

2.         התובעת, דנקנר, הינה חברה שעיסוקה בייזום בנייה בהיקפים גדולים והשקעות בתחום הנדל"ן ברחבי הארץ. בין יתר נכסיה של דנקנר היתה הבעלות במחצית זכויות החברה כהגדרתה לעיל. החברה הוקמה על ידי דנקנר ועל ידי נתבעת 1 ביום 7/11/94 במטרה להפעיל באמצעותה את קניון דרורים וחלקים מתחנת דלק על המקרקעין במושב בני דרור (להלן: " הקניון"). במהלך שנת 2004 רכשה קבוצת דלק, באמצעות חברת דלק נדל"ן את דנקנר וצירפה את פעילותה ונכסיה לפעילות ונכסי הקבוצה.

            הנתבעת 1 היא מושב שיתופי שהתאגד כדין וממוקם באזור השרון התיכון על המקרקעין הידועים בשם מושב בני דרור.

           הנתבעים 2, 5 ו-7 הם תושבי המושב שבעת הרלוונטית היו בעלי תפקיד בו. הנתבע 2 (להלן גם: " ראובן") שימש כיו"ר ועדת נדל"ן של המושב; הנתבע 5 (להלן גם: " רייך") שימש כחבר הנהלת המושב; והנתבע 7 (להלן גם: " הופמן") שימש כמרכז המשק. יצוין כי מלכתחילה הוגשה התביעה גם נגד נתבע 6, מר מוסה לוי (להלן: " לוי")ששימש כחבר הנהלה ויו"ר המושב - ואולם עקב פטירתו נמחק מכתב התביעה (ראו: החלטת הרשם זמיר מיום 15/4/08).

            הנתבעת 3 (להלן גם: " נועה נדל"ן") היא חברה פרטית שהתאגדה בישראל. הנתבע 4 (להלן גם: " נחמיאס") הוא מנהלה ובעל השליטה בעקיפין בנועה נדל"ן.

            הנתבעת 8 (להלן גם: " אלדן טק") היא חברה ציבורית הרשומה בישראל שמניותיה נסחרות בבורסה לניירות ערך. עיסוקה העיקרי הוא בנדל"ן.

טענות התובעת

3.         בתמצית הדברים, דנקנר טוענת כי הנתבעים ביחד ולחוד וכל אחד בתורו, עשו יד אחת כדי להונות אותה ולהוליכה שולל. זאת בנוגע למחיר האמיתי של מניות המושב (להלן: " המניות" או " מניות המושב") - שהן כאמור מחצית ממניות החברה - שבו קמה זכותה של דנקנר לממש את זכות הסירוב המוקנית לה בתקנון החברה. כך קרה שבתוך פרק זמן קצר מצאה עצמה דנקנר מתמודדת אל מול שלל הסכמים, מכתבים ומצגים שהוצגו בפניה על ידי הנתבעים או מי מהם, שכללו שורה של מחירים שונים ומשונים לעסקת מכירת מניות המושב - 3.2 מיליון ש"ח, 3.4 מיליון ש"ח, 6 מיליון ש"ח, 8 מיליון ו-7.15 מיליון ש"ח. לטענת דנקנר, הנתבעים חברו יחדיו להשאת המחיר שנדרשה לשלם עבור המניות, תוך רמיסת זכות הסירוב העומדת לזכותה והרציונל שמאחוריה; כאשר בבסיס מצגים בלתי עקביים אלה ניצבת מזימה שמטרתה העברת סכום ההפרש, בין המחיר האמיתי למחיר שהוצג, לידי הנתבעים עצמם או מי מהם.

            לעמדת דנקנר, ההסכם הנושא כותרת "זכרון דברים" שנחתם ביום 14/9/04 בין המושב לבין נועה נדל"ן הוא בגדר הסכם מחייב לכל דבר ועניין, שבו הוסכם על מכירת המניות של המושב לנועה נדל"ן תמורת 3.2 מיליון ש"ח  בכפוף לאישור הנהלת המושב והאסיפה הכללית (להלן: " זכרון הדברים", צורף כנספח יב לתצהיר אוזן). על אודות ההתקשרות למכירת המניות לנועה נדל"ן כאמור, נודע לדנקנר לטענתה בפגישה שהתקיימה ביום 23/11/04 בין שמואל (שמוליק) אוזן (לעיל ולהלן: " אוזן") - מי שבמועדים הרלוונטיים לתביעה שימש כמשנה למנכ"ל דנקנר - לבין נחמיאס מטעם נועה נדל"ן. במסגרת פגישה זו הודיע לו נחמיאס לראשונה כי "רכש לאחרונה" את מניות המושב בחברה תמורת 3.2 מיליון ש"ח - כך שלמעשה הוא "השותף החדש" של דנקנר בקניון. לטענת אוזן, סמוך לאחר מכן התקשר אליו מחו"ל ראובן מטעם המושב והודיע לו שברצונו לעדכן את אוזן בדבר ההתקשרות של המושב עם נועה נדל"ן, אלא שראובן נקב במחיר של 3.4 מיליון ש"ח עבור המניות. לטענת דנקנר, בשיחה זו לא הזכיר ראובן את זכות הסירוב המוקנית לדנקנר; ועניין זה הועלה רק על ידי אוזן שהבהיר לראובן כי דנקנר מבקשת לממש את זכות הסירוב.

4.         לטענת דנקנר, המושב וכמותו נועה נדל"ן התעלמו בהתקשרותם בזכרון הדברים מזכות הסירוב הנתונה לדנקנר. ואולם, משנודע לאחרונה באקראי על ההתקשרות בזכרון הדברים, שהיא לטענתה בעלת תוקף מחייב - מימשה כאמור את זכות הסירוב הנתונה לה. אלא שהמושב מצידו טען שלא נקשר כל הסכם מחייב בינו לבין נועה נדל"ן, ובעקבות פנייתה של דנקנר אליו הציג המושב מצג שלפיו בכוונתו להתקשר עם נועה נדל"ן למכירת מניותיו בסך 8 מיליון ש"ח; ובהמשך הוצג לדנקנר הסכם נוסף שבין נועה נדל"ן למושב הנושא תאריך 3/3/05 - שבו מחיר המניות נקבע בסך 6 מיליון ש"ח (להלן: " ההסכם השני עם נועה נדל"ן", צורף כנספח ח לתצהיר אוזן).

            על אף שעמדתה של דנקנר היתה שזה מכבר מימשה כדין את זכות הסירוב בהתייחס למחיר המניות שנקבע בזכרון הדברים בסך 3.2 מיליון ש"ח - גם בהתייחס להתקשרות המושב בהסכם השני עם נועה נדל"ן הודיעה דנקנר כי היא מפעילה את זכות הסירוב. בד בבד הגישה דנקנר את התובענה דנן, ביום 11/4/05, על מנת שבית משפט יקבע את המחיר האמיתי של המניות ששומה עליה לשלם עבורן במסגרת הפעלת זכות הסירוב שיש לה; ולעמדתה כאמור המחיר האמיתי והנכון היה ונותר 3.2 מיליון ש"ח. יצוין בהקשר זה כי עוד קודם לכן הפקידה דנקנר בידי בא כוחה בחשבון נאמנות מקדמה בסך 2 מיליון ש"ח כדמי רצינות על חשבון תמורת המניות, תוך מתן הודעה על כך למושב. אלא שגם באשר להסכם השני עם נועה נדל"ן הודיע המושב לדנקנר זמן מה לאחר הגשת התביעה כי אינו תקף, משנועה נדל"ן לא עמדה בתנאים כפי ששונו על ידי האסיפה הכללית של המושב שהתכנסה ביום 8/5/05; ובמצב דברים זה, לעמדת המושב, נשמטה הקרקע מזכות הסירוב של דנקנר בהתייחס להסכם זה. עמדה זו לא נתקבלה על דעת דנקנר, שטענה בין היתר כי החלטת האסיפה הכללית היתה "מוזמנת ופיקטיבית"; ועם זאת הוסיפה דנקנר בשלב זה והפקידה בנאמנות אצל בא כוחה את יתרת תמורת המניות כולה - קרי: 4 מיליון ש"ח נוספים.

5.         בכך לא תם הסיפור, שכן בעוד התובענה תלויה ועומדת הודיע ב"כ המושב לדנקנר כי בכוונת המושב להציע את המניות לגורם שלישי חדש. ואמנם ביום 1/11/05 נשלחה הודעה לדנקנר בנדון בצירוף הסכם נוסף למכירת המניות - זו הפעם עם חברת אלדן טק כאשר מחיר המניות עתה עמד על 7.15 מיליון ש"ח (להלן: " ההסכם עם אלדן טק", צורף כנספח כג לתצהיר אוזן). דנקנר מצידה הביעה את התנגדותה ומורת רוחה בפני המושב על התנהלות זו. עם זאת חזרה והודיעה למושב ביום 17/11/05 כי היא מפעילה את זכות הסירוב גם ביחס להסכם עם אלדן טק; וזאת בלא לגרוע מטענתה כי זכות הסירוב הופעלה זה מכבר קודם לכן ובהתייחס למחיר האמיתי של המניות. בד בבד ועד להכרעה בתובענה העבירה דנקנר סכום נוסף של 1.15 מיליון ש"ח לחשבון הנאמנות אצל בא כוחה - כך שהסכום בחשבון זה עמד על סך 7.15 מיליון ש"ח, שהוא מלוא תמורת המניות כקבוע בהסכם עם אלדן טק. בהמשך ומשלא נענה בית המשפט לבקשה שהגישה דנקנר שלפיה ייקבע כי הכספים שבנאמנות יופקדו בקופת בית המשפט עד להכרעה בתובענה, העבירה דנקנר את הסכום במלואו לידי ב"כ המושב - והכל בלא לגרוע מטענותיה בתיק זה. יוער כי מלכתחילה ומטבע הדברים אלדן טק לא היתה צד לתובענה כאשר זו הוגשה באפריל 2005. ואולם על רקע השתלשלות האירועים, לבקשת דנקנר ניתנה לה רשות לתקן את כתב התביעה ולצרף את אלדן טק כנתבעת נוספת - וכך אמנם נעשה.

            יובהר בנקודה זו ולהשלמת התמונה, שאין מחלוקת בין הצדדים כי בכל מקרה המחיר שנקבע עבור מניות המושב (שהן כאמור מחצית ממניות החברה) הוא בנוסף לנטילת הרוכש את מחצית חובות החברה; ויצוין כי בעת ההתקשרות בזכרון הדברים הוערכו מלוא חובות החברה בסך 25 מיליון ש"ח (ומחציתם - 12.5 מיליון ש"ח).